ניתן להגיד כי כל אירוע הטראומטי מפגיש את האדם עם תחושה של אובדן מערכות ההתמודדות הפסיכולוגיות שלו המאפשרות לו תחושת שליטה, קשר ומשמעות. הוא משתק את ההסתגלות האנושית הרגילה לחיים. בדרך כלל אירועים טראומטיים כרוכים בתחושת איום על החיים או על השלמות הגופנית.
העמידה מול הסכנה מפעילה מערכות שלמות של תגובות גופניות ונפשיות. ( תחושת מתח, דריכות, כאב , מצוקה) ובאותו זמן מאיימת על מערכת האמונות הבסיסיות ביותר: התחושה שאני מוגן/ת, העולם מקום בטוח והתחושה שאני בעל/ת ערך.
טראומה מינית מוסיפה לתמונה המורכבת את כל ההקשר המיני: חודרנות, מגע מיני לא רצוי חוויות חריפות של חוסר אונים ותחושות אשמה ובושה.
נפגעים רבים מתארים תחושה שהם מלוכלכים, פגומים ולא שווים. (למשל אין סוף מקלחות על מנת ‘להוריד את הלכלוך שדבק לגוף’). מופיעה בושה גדולה וחוויה של אשמה קשה (אולי גרמתי לזה לקרות; אם הייתי מדבר/ת/ מתנהג/ת או מתלבש/ת אחרת אולי זה לא היה קורה). האירוע נשמר פעמים רבות בסוד דבר שמקשה על יכולת הנפגע/ת לקבל תמיכה.
אנו פוגשים תיאורים של תחושות דיכאון קשה, רצון למות ושהכל/אני יימחק, שנאה של הגוף ותחושה של לכלוך שנדבק, פחדים קשים להישאר לבד (ללכת לבית ספר/ לכל מקום אחר שיש בו אנשים), הסתגרות והימנעות מסיטואציות חברתיות, פלאשבקים של תמונות מפחידות מתוך התקיפה, וקושי לישון (הלילה מעורר חרדה. נפגעים מתארים שכשהם עוצמים עיניים רצות להם תמונות מהאירוע הטראומטי), התקפים של בכי לא נשלטים וקושי להתרכז. בפועל אנו רואים הצטמצמות וירידה ביכולת התפקוד בכל שטחי החיים.