ספר האבחונים של אגודת הפסיכיאטרים האמריקאים (הידוע כ DSM – V) מגדיר חוויה טראומטית כחשיפה למוות, איום במוות, פציעה חמורה ממשית או איום בפציעה חמורה וכן איום  או פגיעה של אלימות מינית. כל אלו יכולים להיות בחוויה ישירה או עקיפה, או דרך חשיפה מתמשכת לפרטים ואירועים הכרוכים באירועים מעין אלו.

הגדרה רשמית זאת כמובן מצמצמת משמעותית את טווח החוויות הנחוות על ידי אדם כטראומטיות. כיוון שטראומה היא חוויה סובייקטיבית לחלוטין ואותו אירוע עלול להתפס על ידי אדם אחד כטראומטי ועל ידי אחר כלא טראומטי, הרי שניתן להגדיר כל חוויה כטראומטית אם בעקבותיה חל שינוי רגשי, התנהגותי או חשיבתי שלילי משמעותי.

טראומה חד פעמית: אירועים כגון תאונות דרכים, פיגוע, פגיעה פיזית, פגיעה מינית, חשיפה לאלימות, אסון טבע ועוד. לעתים קרובות אירוע שבו הייתה קיימת סכנה פוטנציאלית נחווה כאירוע טראומטי גם אם הפוטנציאל לא התממש. טיפול בטראומה במקרה זה מאוד יעיל באמצעות EMDR.

טראומה מתמשכת: כאשר האדם חווה מספר אירועי טראומה לאורך זמן כגון התעללות ממושכת בילדות, חוויית קרב, התמודדות עם מחלה כרונית, דחייה חברתית, כישלונות חוזרים ועוד.

חוויות טראומטיות שיוצרות קשיים התפתחותיים: אירועים שונים שעוררו רגשות קשים (אפיזודות במשפחה, חברה, מערכת לימודים או מערכת תעסוקתית). האירועים יוצרים תחושות קשות המלוות את האדם לאורך חייו. למשל מבוגר שחווה כילד חרם כיתתי עלול לפתח מחשבות  כגון: ‘אני כישלון’, ‘לא אוהבים אותי’, ‘אני חסר ערך’, או ‘אני בסכנה’.

פעמים רבות זיכרונות מעין אלו אינם זמינים לאדם או שהוא אינו מייחס להן חשיבות רבה. אבל כאשר אנו מזהים תבנית של תגובתיות בעייתית, הדבר מעיד על קיומם של אירועי טראומה בעבר.

כיצד מגדירים אירוע כטראומטי?

בראש ובראשונה אם האדם מגדיר את האירוע כטראומטי יש לקבל זאת, גם אם בעיני המתבונן מהצד האירוע נראה מינורי יותר.

שנית בימים הראשונים לאחר האירוע יש להניח שיהיו סימפטומים המסמלים שהחוויה שהאדם עבר היא אכן חריגה בעוצמתה. יהיו אלו סימפטומים התנהגותיים (הסתגרות, צורך בחברה, דיבור רב על האירוע, חוסר שקט, קשיי שינה ועוד), רגשיים (תחושות של פחד וחרדה, עצב, סיוטים ועוד), גופניים (כאבי בטן ושלשול או לחילופין עצירות, שינוי בדפוסי התיאבון וכו’) וחשיבתיים (בלבול, קשיי ריכוז, “רחפנות”, מחשבות ותמונות של האירוע וכו’).