התפתחות תקינה וטראומה בגיל הינקות

השנתיים הראשונות בחייו של האדם הן הדינאמיות והמעניינות ביותר מבחינת התפתחותו של האדם. כמות השינויים ההתפתחותיים ועוצמתם עצומה, ובשלב זה המוח הוא כמעין ספוג הקולט אין סוף פיסות מידע ומתחיל לבנות את עולמו האישי, החברתי, השכלי והרגשי של הילד.

בשנת החיים הראשונה המוח מכפיל את משקלו כתוצאה מגידול עצום במספר התאים, וכן מגידול לא פחות מרשים בקישורים שבין תאים שונים במוח. קישורים אלו הם בעצם היווצרות הלמידה והחשיבה ומתחילים להיווצר מרגע הלידה. כתוצאה משלל הגירויים כמעט כל גירוי נרשם בצורה כלשהי במוחו המתפתח של התינוק וקצב השינויים מסחרר. כבר מיומו הראשון התינוק מגיב לרעשים, מיומו השלישי הוא יגיב לדיבור ובתוך חודש כבר ידע להפנות את ראשו לכיוון ממנו מדברים איתו, להגיב לטון של הנאמר ולעתים אף לעשות העוויות ראשונות בפיו. כמעט בכל יום התינוק מפתח מיומנויות חדשות ולומד דברים רבים נוספים. התינוק לומד לחייך ולהניע את הסביבה בעזרת החיוך והבכי, הוא הופך לסקרן יותר ויותר ומזהה חפצים ואנשים בסביבתו. בגיל חמישה חודשים הוא כבר מתחיל לשחק ולגלות הנאה ממשחקים פשוטים.
כהורים אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לספק לילדים שלנו את הסביבה האופטימאלית להתפתחות – באמצעות מתן תשומת לב, קשב, גירויים התפתחותיים (צעצועים) ובעיקר אהבה. כל אלו הם המפתח להתפתחות תקינה ובריאה.
אבל לא הכל בשליטתנו.

חוויות טראומטיות בגילאי 0-3

מה בעצם קורה לתינוק שלנו כאשר הוא חווה חוויה טראומטית חד פעמית (כגון תאונת דרכים, פציעה או אלימות) או מתמשכת (טיפולים רפואיים, הזנחה או פגיעה לאורך זמן)? כאשר הילד נמצא כבר בשלב שהוא מבין ומדבר, אפשר להסביר, לנחם, לארגן ולשים דברים בהקשר. אבל בשלב הטרום מילולי אילו תהליכים רגשיים ומוחיים עוברים על התינוק ולאן הם יכולים להוביל?
מטבע הדברים מוחו של התינוק אינו מפותח אלא נמצא בתהליכי התפתחות שינוי מתמידים ומרשימים. בשלבים הראשונים של החיים החלקים המפותחים יותר של המוח הם אלו הנקראים החלקים הפרימיטיביים (הדומים לחלקים במוח של חיות שונות) – חלקים אלו אחראים על תהליכים בסיסיים רבים של הגוף החל מנשימה, ויסות טמפרטורת הגוף דרך תחושות ורפלקסים וכלה ברגשות. כך למשל, אחד האזורים במוח המפותחים כמעט במלואם מרגע הלידה הוא האמיגדלה -האזור האחראי על תחושת הפחד.
כאשר האמיגדלה מופעלת היא מעודדת את המוח והגוף להפריש קורטיזול (הורמון החרדה והפחד) ואדרנלין (ליצירת עוררות ודריכות לפעולה). שילוב זה אצל האדם הבוגר מעודד שלל פעולות התמודדות והשרדות, בעוד שאצל התינוק חסר האונים נוצרת הצפה של המוח בחומרים אלו מבלי יכולת לפעול פעולות מרגיעות, או כאלו שינטרלו את השפעת הנוירוטרנסמיטורים האלו. הצפה זאת יוצרת במוחו של התינוק רגישות רבה לדברים שמזכירים לו בצורה כלשהי את האירוע או האירועים הטראומטיים.
כיוון שאין לתינוק בשלב זה יכולת מילולית הרי שהזיכרונות נשמרים אצלו בצורה הגולמית ביותר – צלילים, תחושות, ריחות ומראות. לפעוט אין יכולת לחבר אותם לסיפור פנימי ולפיכך ככל שהתינוק גדל החוויות האלו קיימות אצלו מנותקות מהקשר, הבנה או זיכרון מפורש, ולכן כאשר מתעורר אצלו זיכרון הטראומה הוא מגיב בהתנהגויות או ביטויים רגשיים, המעידים על מצוקה ללא יכולת לחבר אותם לאירוע הטראומטי

דילוג לתוכן